<h1>סוכה נ"א ע"ב</h1>
<h2>דף קטז.</h2>
מה נשתנה הלילה הזה. כפי שמסודר במשנה בערבי פסחים עם הגמרא שמוכיח שיש לומר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים. עבדים היינו לפרעה וכו'. לפי שיש במשנה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ופליגי בגמרא מאי גנות רב אמ' מתחילה היינו עובדי ע"ז. ורבא אמר עבדים היינו לפרעה. ונראה אף לפי הגמרא דהלכתא כרבא דאמ' ליה ר' נחמן לדרמו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחרות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למיעבד ליה. אמ' ליה בעי אודויי ושבוחי טובא. מיד פתח ואמ' עבדים היינו. וכן נראה לרבא ולרב נחמן דמאחר דכל ענין היום הזה הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר, כי (מה) [אם] אותו עבדות שעל ידו הוציאנו ממצרים ומה לנו להזכיר גנות שמאברהם אבינו. ורב סבר אחר שבאנו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון, יש לנו להזכיר גנות ושבח הראשון כי אבותינו היו עובדי ע"ז ואין גנות [יותר] בעולם הזה וגדול הוא מגנות של עבדות ואעפ"כ קירבנו המקום לעבודתו ובאין ומזלזלין מדור לדור עד שמזכירין גנות ושבח דיציאת מצרים. ולא דקדקתי עם ישראל כמו שדקדקתי עם אברהם, ולכן יש להתחיל מתרח ואברהם להזכיר שבח של יציאת מצרים כמה היה גדול. ואמ' בתנחומא [שלח ג'] אמ' לו הקב"ה למשה אע"פ שהתניתי עם אברהם לתת להם את הארץ איני חוזרני. למי אני נותנה לבניהם, שנ' ודבר אלהינו יקום לעולם. ומביא המתפלל ראיה שיש להזכיר גנות ושבח מאברהם, שהרי מצינו יהושע שהיה אחר יציאת מצרים כאשר צוה להזכיר לישראל גנותן ושבחן התחיל מתרח אבי אברהם שמספר והולך שנ' ויאמר יהושע אל כל העם בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם פי' ולא היה להם כלל ירושה בכל ארץ כנען והיו עובדי ע"ז וקירבנו המקום לעבודתו וארבה את זרעו, ואפילו לעשו הרשע נתתי ירושה לצד אחר. וזהו שאומ' בירושלמי [פסחים פ"י ה"ה] בתחלה צריך להזכיר בעבר הנהר ישבו אבותיכם וכת' וארבה את זרעו. א"ר אחא וארב כתיב פי' חסר הא כמה ריבים עשיתי עמו עד שנתתי לו את יצחק ד"א נעשיתי לו אורב אין חטא מיתן ליה ואין זכה מיתן ליה. כלומר דקדקתי אחריו ושילמתי לו הכל לפי חטאו ולפי זכותו. נמצא שרב מודה שפיר שיש לומר גנות ושבח דמצרים כגון עבדים היינו. אבל יש לומר בתחלה כסדר ונתחיל הגנות והשבח מתרח ואברהם עד שנגיע לגנות ושבח של יוצאי מצרים, להודיע כי יותר עשה להם מאשר עשה לראשונים שדקדק אחריהם. ורבא סובר שאין לומר כלל גנות ושבח דתרח ואברהם ולהזכיר עונות הראשונים גם אין כאן מקום כי אם ליציאת מצרים כי על ידם באנו. ולפי שנראה דהילכת' כרבא דהוא בתראה ואף רב נחמן סבר כותיה לפי הנראה, לכך באנו לעשות תחלה כרבא ואומ' עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו וגו' והולכין ודורשין בענין יציאת מצרים. וגם רבותינו ר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה היו מספרין כל אותה הלילה ביציאת מצרים. ומספרין מיד כנגד ארבעה בנים דברה תורה עד שמדבר בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואחר כך מזכירין מצה ומרור מונחין לפניך. וזהו סדרו של רבא. ואחר כך באנו לעשות ואומ' אף כרב ואומ' מתחלה היינו עובדי ע"ז ומזכירין גנות דתרח ושבח דאברהם וזרעו. ואע"פ שדקדק אחריהן ולא נתן להם עצמם הארץ, ברוך שומר הבטחתו לישראל שהק' חישב את הקץ שאמ' לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עד שמגיע למצרים ומספר שעבודם והגאולה, ואחר כך מספר בפסח ומצה ומרור. זהו סדרו של רב והמחבר אגדה. או רצה לומר תחלה כרבא ואחר כך כרב. ולכך מזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של רב. ועכשיו נחזור מתחילה לפרש.
עבדים היינו וכו'. ואילו לא הוציא הק' את אבותינו משם הרי אנו בנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה. לכך אמר ובנינו ובני בנינו, לפי דאמרינן במכילת' והיה כי יאמרו אליכם בניכם, בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים. שנ' ויקד העם וישתחוו. לפרעה במצרים היה לו לומר משועבדים במצרים שהרי פרעה לא היה חי כל כך אלא בשביל שכל המלכים שבמצרים שמם פרעה. כמו שמצינו. ולכך אמר אילו לא הוציא אבותינו משם היינו משועבדים, והיה לנו לתמוה פשיטא אם לא הוציאנו היינו משועבדים, אלא אם ח"ו גרמו עונות שלבני מצרים שהיו שם רשעים הרבה וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע המקום לאברהם, א"כ כל שכן אנחנו שדורותינו רשעים על מה זכות היינו יוצאין על כן לעולם עד סוף כל הדורות היינו משועבדים. וזהו שאומר להבא ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שחישב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולא ביטל שבועתו בגלל עונות בני מצרים. ואע"פ שאינו רגיל לישבע כי אם על תנאי שיעבדוהו, שהרי מצינו בדוד שנשבע לו כי לעולם יהיה זרעו נכון לפניו, וכאשר חטא שלמה וזרעו אמר להם כי מעכשיו אין לו לקיים שבועתו, כי למען ישמרו דרכיו נשבע. ואע"פ שיש לומר אותה שבועה היתה על תנאי ושל אברהם לא היתה על תנאי והיתה דומיא כשבועת המבול שעדיין קיימת לעולם, ואע"פ שכמה דורות אחר כך רשעים וחטאים, מכל מקום אף לפי ענין זה יש לפרש כך, אילו לא הוציא את אבותינו משם, כלומר שא"כ היתה שבועתו על תנאי ולא היו יוצאין ממצרים כמו כן לא היינו יוצאים כי בעונותינו הרשענו יותר מהם. ואפילו כולנו חכמים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה עלינו לספר ביציאת מצרים כדאמ' במכילתא ר' עזריה אומר מניין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים צריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות לכך אומר מה העדות וכו'. כולנו זקנים. ר"ל מליאי ימים ושנים אינם יכולים להעיר שנתם מרוב זקנה ואעפ"כ מצוה עלינו. ולכך הזכיר הזקנים עם החכמים כדאמרי' בספרי [עקב מ"ז] ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה, ר' שמעון אומר אילו זקנים בחכמה ובשנים. ועוד אמרי' בויקרא רבה [י"א ח'] מה העוף אי אפשר לעוף בלי כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות שום דבר בלא זקנים. וזקנים גדולים מחכמים, דאמרי' בבראשית רבה [מ"ב ד'] אם אין תלמידים אין חכמים ואם אין תלמידים אין זקנים ואם זקנים אין נביאים, ואם אין נביאים אין רוח הקדש. ואפילו כולנו יודעים את התורה, כלומר שלא יחסר ממנו לא תלמוד ולא אגדה וכל ענין יציאת מצרים הכל תקוע בלבנו וזהו יותר מחכמים ונבונים אעפ"כ מצוה עלינו. ולכך אמר ר' אליעזר עד חצות לפי שמצות פסח אינה אלא עד חצות. ולפי שיש בני אדם שאינם חפצים לדרוש כל כך ואומרים כבר הגיע חצות ואיפשר שלא הגיע, לא רצה המסדר הזה להזכיר חצות, שהרי מביא מיד מעשה בר' אלעזר עצמו שאמר עד חצות והיה עם ר' אליעזר ור' יהושע וספרו ביציאת מצרים כל הלילה. ולפי טרדתו היה סבור שלא עבר העת, כל שכן שיש בני אדם שיאמר מחמת טרדת בטלותם כבר הגיע, ואיפשר שלא הגיע.
מעשה בר' אליעזר וכו'. אמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. בבני ברק שם מקום, דאמרי פרק בתרא דכתובות [קי"א ע"ב]. אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה. ולא אמ' בן שבעים דאמרי' בירושלמי דברכות [פ"ד ה"א] שלא היה כי אם בן שש עשרה שנה ובשביל שלא יבזוהו שמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס מן השמים לכבודו ובא עליו תשי סרי דרי חוראתי, פי' שש עשרה שורות של שער שיבה כמנין שניו שיהא דומה לזקן. לא זכיתי, כלומר לא נצחתי כמו זכנהו רבנן [נדה נ"ב ע"ב]. פי' לא נצחתי בכח גמרא ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות, מן התורה לפי דכתוב למען תזכור את יום צאתך. ומשמע ימים ולא לילות. וגם יציאת מצרים כתובה בפרשת ציצית שאין חובתה בלילה. עד שדרשה בן זומא וחכמים אומ' וכו' ברייתא היא במכילתא.
ברוך המקום ברוך הוא אמרינן בבראשית רבה [ס"ח י'] ויפגע במקום למה מכנים שמו של הקב"ה מקום, לפי שהוא מקומו של עולם. וכי האי גונא מצינו ברכה כגון ברוך המקום שנתן חן מקום בעיני יושביו. ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל [פי' לדרוש פסוקים הסמוכים שהרי מצינו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ויש לתמוה מה אלו ארבעת שאלות החלוקות, על כן דרשו רבותינו כי הם כנגד ארבעה בנים החלוקים זה מזה בדעת וברשע ובתמימות] וכן הוא במכילתא [בא פסחא י"ח] והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, יש מחר שהוא לאחר זמן כגון זה. חכם מה הוא אומ' מה העדות והחקים והמשפטים. לפי שנאמר ככל חקותיו וככל משפטיו (יעשו) [תעשו] אותו, אמ' כאן מה העדות [והחוקים], כלו' עדות היא תורה דבר שיש לו סברא, כגון אם צוה לאכל מצה התורה פירשה הטעם, כי בחפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וכן להביא פסח דכתו' ופסחתי עליכם. והחקים יש כאן דברים שהן חק שאין בהם טעם בגופו של פסח, שהרי כן [ספרי בהעלותך ס"ט] ר' אסי בן יעקב אומר חקה האמורה בפסח אינה אלא גופו כגון עצם לא תשברו בו, ודין שתי חבורות, וכיוצא בהן. והמשפטים משמע דברים אחרים הנטפלים עמו כגון על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה אינו אלא בפסח מצרים, פסח דורות מנין, וזה אין אנו רואים בתורה, וזה שאלת חכם כמו ששואל התלמוד נמי במכילתא ואומ' ת"ל ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו בא לרבות עבדיו שנמולו. ואפי' לר' דאמ' תמן אחד זה ואחד זה בפסח מצרים ובפסח דורות הכתו' מדבר, ומה ת"ל ככל חקותיו וככל משפטיו יעשו אותו, אלא בא הכתוב ללמד המחוברים בו. פי' אפילו דברים הבאים מחמת דרשה שאינם מפורשים בתורה. לכך אמ' כאן ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אינו אומ' אמור לו הלכות הפסח, דהא פשיטא שיאמר לו אלא ר"ל לא מבעיא שתפרש לו הלכות הפסח העדות והחקים והמשפטים שהם עד אחר גמר [אכילת] הפסח הן מגופו הן ממצה ומרור הנאכלים עמו שכל אלו הם דרשות או דרשא [גמורה] או אסמכתא על פי דרשא, ואף תאמר לו [הדומה כ]הלכות הפסח ואינם הלכות ממש, כגון אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שתקנת חכמים היא אף אחר אכילת הפסח לכבוד הפסח, ואין זו לא דרשה ולא אסמכתא, הכל תאמר לו כיון שהוא חכם ולא (תעביר) [תעכב] ממנו דבר בין של תורה המפורש בין הבא מחמת דרשה או בין הבא אסמכתא או [בין הבא מחמת] תקנה לבד גם אחר אכילת הפסח, שהרי החכם הזה (ישאל) [שואל] על מה שראה אשתקד ושאר שנים שעברו ויודע ענין האפיקומן, כדאמרי' בירושל' [פסחים פ"י ה"ד] בבן רשע שזוכר משנים שעברו כדאמרי' בסמוך, ואם הוא זוכר כל שכן שהחכם זוכר מה עשו בשנים שעברו. ואפילו תאמר שאינו יודע מה שהוא רואה עכשיו יש לו ללמדו הכל ואפי' ענין אפיקומן הבא. והפי' הזה דומה למה דאמרי' במכיל' [בא פסחא י"ח, ועי' ילקו"ש רכ"ה] ואף אתה פתח לו בהלכות הפסח ואמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. משמע קצת שהן שני דברים הלכות הפסח ואין מפטירין. ואם תתמה היה לו לומר הלכות הפסח ולא יאמר כהלכות, איפשר שלא דקדק על זה, וגם איפשר שגורסים במכילתא בהלכות הפסח בבי"ת ולא בכ"ף. ובלשון התו"ס [דאומר'] [פ"י ה"ח] חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה. ובירו' [שם] גרסינן אף אתה למד לו הלכות (הפסח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. משמע שלא הוצרך לנו לומ' שיאמ' לו הלכות הפסח ממש דפשיטא שצריך לומר לו מה שהוא שואל, אלא אפילו הלכות אין מפטירין שאינו יודע לשאול לפי שאינו עדיין בתוך האכילה אפילו הכי תאמר לו הכל. וכל הסדר הזה של ארבעה בנים הוא במכילתא אבל בירושלמי גורס בן חכם מהו אומ' מה העדות וכו' ואף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו וגו'. בן רשע אומ' מה [הוא אומר מה] העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחים אותנו בכל שנה ושנה, ומכיון שהוציא עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו [ו]הקהה את שניו וגו'. בן טפש מהו אומר מה זאת אף אתה למד לו הלכות אין מפטירין וגו'. משמע שדבר קל הוא להבין [ולא יוכל להבין] דרשות. ושאינו יודע לשאול אתה פתח לו תחלה שנ' והגדת לבנך וגו'. יכול מראש חדש ת"ל וכו'. במכילתא [בא פסחא י"ז] הוא מפרש כאן אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך.
עתה נשלם סדר רבא שמפרש מאי גנות עבדים היינו. ועתה מתחיל סדר של רב שמתחיל מתחלה היו אבותינו עובדי ע"ז. ומזכיר ויאמר וגו' אבותיכם מעולם כמו שפירשנו למעלה זהו הגנות. ואקח את אביכם את אברהם. זהו השבח וארבה את זרעו. ומכל מקום דקדקתי אחריו הן בריבים הן במארב. כמו שפי' על פי הירושלמי. וכל כך דקדקתי אחריו, ואחרי בניו, כי לעשו הרשע נתתי את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה לקיים מה שנאמ' ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. וכשם שקיימתי לו בשורת הגלות, קיימתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כמו שמספר והולך. ואחר שהזכיר גנות ושבח דאברהם וזרעו, מזכיר גנות ושבח דיוצאי מצרים. והתחיל הגנות מיעקב שלבן רדפו ואומ' מתחלה והיא שעמדה לאבותינו ולנו, הנבואה והשבועה שאמ' ועבדום וענו אותם, ואחר כך אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אותה שבועה עמדה לנו היום ולאבותינו שהרי כמה אויבים וצוררים היה לנו. והתחיל הדבר ביעקב והציל אותו ואת בניו לבסוף במצרים, ובאותה הבטחה אנו נגאלין ונצולין תמיד מכמה צרות. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והב"ה מצילנו מידם, בהבטחה שהבטיח ליעקב כדכתו' יענך יי' ביום צרה ישגבך [שם] אלקי יעקב (סלה). ודורש בדברים רבה משל לאשה היושבת על המשבר ואומ' לה מי שענה לאמך יענה יתיך. כך אומ' מי שענה ליעקב אביכם [מצרותיו] הוא יענה אתכם. צא ולמד. איך התחילו הצרות ביעקב. מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים לבן בקש לעקור את הכל שנ' ארמי אובד אבי. ולא שאבדו אלא שבקש לאבד וכדמתרגמינן בעי לאובדא ית אבא. והיינו דאמרי' בספרי [תבא ש"א] ארמי אובד אבי מלמד שלא ירד יעקב אבינו לארם אלא ליאבד מן העולם ומעלה על לבן [הארמי] כאלו אבדו. וירד מצרימה, שמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם. יכול באוכלוסים הרבה ת"ל במתי מעט. כענין שנ' בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ויהי שם לגוי גדול, עד כדון לשון ספרי.
ועכשיו הולך המסדר הזה ודורש וירד מצרימה, אנוס על פי [ה]דבר כדאמרי' [בשבת] [פ"ט ע"ב] ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל. שהיה יודע שיהיה לו שם חזק, ואע"פ כן היה הולך כיון שהיה שם רצונו של מקום, ולא ירד להשתקע לחיות כתושב שנוטל כתר ואדנות לעצמו אלא כגר ונכרי דכתוב ויגר שם. וראיה לדבר כי כן היה שנ' ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו וגו'. ומפרש במתי מעט שנ' בשבעים נפש וגו'. ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם כלומ' לא שייך לומר מתי מעט ולא עם מעט בשום אומה המעורבת בין אחרים ואין זה נכר יותר מזה. ובשלמא שיכול לומ' שבאו שם במתי מעט, שהרי באותה שעה שבאו עדיין לא היו מעורבין אלא שירדו למצרים לבדם, והיו שם כמה דורות ולא היו נכרים הישראלים בין המצרים איך יכול לומר ויהי שם לגוי גדול אלא מלמד שהיו ישראל מצויינים בסימנים בלבושיהם או בציצית בבגדיהם, ומתוך כך כל רואיהם יכירום. וכדאמרי' שלא שנו את מלבושיהם ואת לשונם, שהיו מצויינין במצות. ועוד יש לפרש כמו מסוימים שהיו בעלי קומה ובעלי פרצוף, וכדאמרי' בברא' רבה [מ"ד ח'] אל תירא אברם, משם נתיירא, דכתו' ראו איים וייראו מה איים מסויימים בים, כלומ' גבורים בים, אף שם ואברהם היו מסויימין בעולם. והיינו דאמרי' הכא ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד. ועוד יש לפרש לפי שאמרי' שהיו ישראל מצויינין שם, מהו שם, לפי שלא הרגילו עוד לראות באבות הראשונים שהיו מולידים הרבה כמו הגוים, על כן היו תמהים איך היו שם פרים ורבים כל כך, כדאמרי' בבראשית רבה [מ"ד כ"ח] אמ' ר' יצחק חזירתא רעיא בעשרה ואמרתא לא בחד, כל אילין. את הקיני [ואת הקניזי] ואת הקדמוני ועדיין שרי אשת אברם לא ילדה [לו]. גדול ועצום כמה שנ' וכו'. ורב כמה שנ' וכו'. וכך הוא [פי'] הפסוק ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שישראל היו פרים ורבים והיו רבים מאד, ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, לבטל פריה ורביה ושיהיו כלים מאליהן. ודורש והולך כל הפסוק הזה על כל תיבה ותיבה, וכן הוא בספרי. ואחר כך (ונצעק) [ונזעק] אל יי' אלקי אבותינו וגו'. ודורש פסוק זה על כל תיבה ותיבה. ונצעק כמה שנ' וכו'. דכתוב (ויצעקו) [ויזעקו] וכו'. וישמע וכו'. וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. כדכתיב אם תענה את בנותי, כמה שנאמ' וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים. ומפרש דגמרי' האי וידע להיות כמו וידע אדם את חוה אשתו, ועל פסוק זה דורש בבראשית רבא [כ"ב א'] בשם ר' אבא בר' כהנא לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון. ויש מפרשים וידע אלקים שאין אחרים יודעים אלא המקום בלבד. ואת עמלינו כל הבן הילוד [היאורה וגו']. ועמל הוא מעשה ידיהם דכתוב בבנים וחבל את מעשה ידיך, [וכדא' בב"ר תמן קריין לפעלא טבא] ולכך מביא כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, שאפילו אותם ראה הקב"ה, כדאמרינן בפירקי דר' אליעזר [פמ"ב] ור' שילא אמ' כל הילדים שהשליכו המצרים ליאור לא מתו אלא היה היאור מפליט אותם למדבר מצרים והיה הב"ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד וסלע מצדו, הסלע שהיה בפיו היה מניק אותו דבש וחלב וסלע שבצדו היה מסיך אותו [שמן] שנאמ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, וכשבאו ישראל לים ראו הב"ה והכירוהו, דכתיב זה אלי ואנוהו. ואת לחצינו, זה הדוחק וכו'. ויוציאנו יי' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. הביאנו ראיות בפי' התפלות כי מלאכים ושרפים שני דברים הם אך קרובים להיות אחד, והקבועים קורא מלאכים כגון מיכאל וגבריאל ושאר נשרפים בנהר דינור. ולא על ידי שליח, על ידי מלחמת בשר ודם. אלא הב"ה בעצמו ובכבודו כדכתו' ועברתי, והכתי. וכך הוא במכילתא [בא פסחא ז']. והכיתי, שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח ת"ל ויי' הכה כל בכור. אמרו כשירד. אגדה זו לא [נזכרתי מקומה] ולא מצאתיה בשום מקום. ביד חזקה זו הדבר. מפורש וכו'. ובזרוע נטויה וכו' מפורש. ובמורא גדול כדכתוב ובמוראים גדולים, זהו נוראות של גלוי שכינה. ובאותות זה המטה. ובמופתים, הדם, והכל מפורש ומייתי ראיה מדכתוב או הנסה אלקים. דבר אחר ביד חזקה שתים. לפי שיש כאן שתי תבות. ובזרוע נטויה, שתי תבות. ובמורא גדול, שתי תבות. ובאותות, מיעוט אותות שתים. ובמופתים, מיעוט מופתים שתים. ומדכתוב ובמלחמה לא דריש כולם כי מלחמה כולל הכל, גם אינו דורש כלל במסות כי כלל של נסיונות הוא, שהיה מתרה אותם שליש כל חדש וחדש.
ואלו עשר מכות ור' יהודה היה נותן בהם סימנים. וכן הוא בספרי [תבא ש"א]. יש מפרשים לפי שזה הוא סדר של תורה אבל בתילים מונה אותם בסדר אחר. אבל יש לפרש לפי שלא יטעה אדם לאמרם בסדר אחר שכל אדם אינו יודע מבחוץ באי זה סדר היו, וכן מצינו במנחות פרק שתי הלחם [צ"ו ע"א] דאמרי' כיצד שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות ולחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבעה אצבעות. ור' יהודה או' שלא תטעה זד"ד יה"ז. נמצא שר' יהודה היה רגיל לעשות סימנים שלא יטעה אדם. אע"פ שאינו דומה טעותו של זה לטעותו של זה. כתוב על כל מכה של מצרים אצבע אלקים הוא, נמצא שאצבע אחד הכה עשר מכות וכתוב על הים היד הגדולה ויש ביד חמש אצבעות, נמצא שעל הים חמשה פעמים עשר ואלו הם חמשים. ר' אליעזר אומ' מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנ' ישלח בם חרון אפו, עברה אחת זעם שתים. ולא קשי להא דאמרי' במכילתא [בא פסחא ז'] ועברתי, כמלך שעובר ממקום למקום, דבר אחר אין עברה אלא זעם, כמה דכתוב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה. לא בא לומר שעברה וזעם אחד אלא בא לפרש ועברתי מגזרת עברה האמורה אצל זעם, של ארבע מכות שנ' עברה וזעם וחרון משלחת, עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת ארבע. ולא חשיב חרון אפו שהוא כולל תחלה, חרון אפו, כיצד, עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. מדהאריך הכתוב לומר ארבעה ענינים שמע מינה שכל מכה היתה של ד' מכאובים כמו שמצינו במכילתא [שם]. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ור' נתן אומ' שפוט שפוטי שפטים, נרקבים נבקקים נשרפים ונגדעים. נמצי' למדים שע"ז לוקה בארבעה דרכים ועובדיה בשלשה, בכליה והשחתה ומגפה. ונמצא כמו שהדרכים של ע"ז מיירי ד' מיני כלייה [בע"ז אחת] כמו כן שלשה מיני מכאובים בעובד אחד. והכא נמי מיירי ארבעה מיני מכאובים במכה בענין זה. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות, שהרי שם עשר מכות ובכל מכה ארבעה, ועל הים, שהיה ביד שיש בה חמש אצבעות היינו חמשה פעמים ארבעים, והיינו מאתים מכות. ור' עקיבא או' כל מכה של מצרים [היה] [היתה] של חמש מכות שנ' וכו'. נמצא ה' פעמים עשר מכות הן חמשים, ועל הים ה' אצבעות הרי ה' פעמים חמשים, והוי מאתים וחמשים. ומחלקת זה דר' אליעזר ור' עקיבא במכילתא [בשלח מסכתא ב' פרשה ו']. כמה מעלות טובות למקום עלינו לאמור. לפי שמצא המסדר הזה חמשה עשר נסים [שנעשו] אז לאבותינו כמו שמונה אותם קראם מעלות טובות כמו שיש בספר תילים חמשה עשר מעלות וכנגדם נעשו במקדש ט"ו מעלות כדאמרי' בגמרא דילן
